למה אני אוהב את קומיוניטי?

* כולל ספוילרים מינוריים לעלילה או לדמויות, בכל העונות

בחודש האחרון השלמתי ברצף את עונות 3-4 של קומיוניטי, מעט באיחור אמנם, אבל הזיקה הפנימית שיש בין שתי העונות האלה לא גרמה לי להצטער שראיתי אותן יחד, אלא רק שלא ראיתי אותן מיד כשהן שודרו. התחלתי לראות את הסדרה ממש כשהיא החלה להיות משודרת בארה"ב, אי שם בסתיו 2009. הרעיון של סדרה על קולג' קהילתי קרץ לי, ואף שלא הכרתי את השחקנים (לא, גם לא את צ'בי צ'ייס), התחלתי לראות פרק מדי שבוע, והתאהבתי. באופן קלישאתי אבל מאוד נכון, ניתן לומר שכאן, השלם עולה מעל ומעבר על סכום חלקיו. אסופת השחקנים הכל כך שונים אבל כל כך משלימים אחד את השני יצרה פה משהו שלא נראה בהרבה סדרות אחרות. בסיינפלד, ברור, גם בחברים. אני לא נאיבי לחשוב שגם קומיוניטי תחזיק 10 עונות (אם כי כולי תקווה), מקסימום 6 עונות וסרט. אבל הלינק שיש בין השחקנים לא ייעלם לעולם.

נוצרה אופנה שכזו, לבקר כל סדרה שמגיעה בערך לעונתה השנייה / שלישית, לפעמים אפילו לפני, על כך שאינה משתווה למה שהיתה בתחילה. חלק מהביקורות מוצדקות מאוד לטעמי, אבל חלקן משולל כל יסוד. אהבה לסדרה היא עניין מאוד סובייקטיבי, ואם השתעממתם מהסדרה ומהדמויות ועברתם הלאה לאיזו סדרת משטרה משוכפלת אחרת (עושה רושם שאלה יהיו פה לנצח- על כל אחת שמבוטלת צצות 15 אחרות), יופי לכם. אבל הניחו לסדרות שאנחנו אוהבים לאהוב.

למה אני אוהב את קומיוניטי?

1. המודעות העצמית

נכון, זה קטע היום, והרבה סדרות מאמצות את ז'אנר הקומדיות הקלילות יותר, המודעות לעצמן, השנונות. מקצתן: 2 Broke Girls, Happy Endings, How I Met Your Mother. אבל יש כאן משהו אחר. בקומיוניטי, הרבה בעזרת הדמות של עאבד, המודעות להיותה סדרה קומית עלתה רמה. אם זה הרמיזות על פרקי הספיישל, הבדיחות על היחסים בתוך הקבוצה, הצחוקים על העלילה, או כל בדיחה אחרת שמשקפת את דעת הכותבים על המציאות הטלוויזיונית- כל אלה מוברגים היטב לתוך העלילה, ומשמשים בסיס בלתי נדלה לבדיחות עבור הקאסט. באחד מהפרקים של עונה 4, עאבד וטרוי ממלאים משבצות בטבלה בכל פעם שמישהו מהקבוצה אומר משהו שאופייני לו, וככל שזה מעצבן את ג'ף, כך יותר ויותר משבצות מתמלאות. נושא צירי הזמן האפלים החל מפרק שכולו דן בהגמוניה הקבוצתית וכיצד מעשה של מישהו משפיע על כולם. עאבד אפילו חקר ומצא שכל הדמויות נפגשו לפחות פעם אחת בעבר, באחד הפרקים המעניינים של העונה.
וכן, כשעאבד אומר "ג'ף, אל תנסה להשתמש בהיגיון נגדי עכשיו, לא עד שהצלחנו להפוך את הפיינטבול למגניב שוב", זה הורג אותי במקום!

2. לא מושלמת, בדיוק כמו כולנו

בכל סדרה יש עליות, ויש ירידות. ב-4 עונות קשה לשמור על רמה אחידה של תוכן, וכן, עלולים להיות פרקי "בקבוק", בהם כל הדמויות יושבות יחד בחדר הלימוד, ומתווכחות על משהו במשך 20 דקות. אבל אם נתייחס לשיקול הכספי, פרקים כאלה חוסכים תקציב בשביל הפרקים המושקעים יותר, עם הזומבים, עם התחפושות, עם המסיבות האדירות.
ואם צ'אנג מעצבן אתכם, אל תדאגו, גם אותי. פירס וצ'אנג מגולמים ע"י שני שחקנים אדירים (צ'ייס והוותק שלו, ג'ונג הוכיח את כושר המשחק שלו החל מסוף עונה 3 כשהקים את האימפריה שלו, ובתור לוקה הזיכרון בעונה 4), אבל לעיתים נראה שהם מוכנסים לעלילה בכוח רק כדי לשמר אותם בסדרה. הדמות של פירס כן התפתחה בעונה 3, עם מות אביו, אבל ברוב הפרקים הוא רק קצת יותר מניצב. הרבה בדיחות על היותו זקן ואיטי, ומעט מדי תוכן. לא נורא, יש לנו הרבה דמויות אחרות להתעסק בהם, כמו הדיקן, שהחל לאו דווקא כדמות ראשית בעונות 1-2, אבל הנוכחות שלו והמשחק המעולה קידמו אותו כדמות מפתח בסדרה, על שלל תכונותיו ומגרעותיו.
ג'ף החל כעורך דין חסר רגשות, אנני רואה רק ציונים, שירלי דתית מדי, ברטה נוהגת להיכשל במשימות שלה, עאבד לא תמיד מקושר למציאות, וטרוי לא דומיננטי מספיק. לכל אחת מדמויות המגרעת שלה, בדיוק כמו כולנו. ולכן אנחנו אוהבים אותם, ואת הסדרה.
ודמויות המשנה? ניל השמן, סטארבורנס שזייף את המוות שלו אחרי שהסתבך, טוד, שכולם מאשימים אותו בהכל תמיד, לאונרד הזקן המציק, ועוד, ועוד. כולם טיפוסים שתמיד נראה בקולג' קהילתי, וכולם לא מושלמים. מושלם.

3. פרקי הספיישל

גם כאן, המקטרגים יטענו שבעונות 3-4 היו פחות פרקי ספיישל. זה נכון, אבל משום ש-(א) כמעט חצי מעונה 3 ליוותה קו עלילה מסוים (ההשתלטות של צ'אנג וההשעיה של הקבוצה), עם פרקי ספיישל בניחוח אחר, ו-(ב) עונה 4 היתה קצרה מדי. אבל היכן שקיבלנו פרקי ספיישל, כמו הפרק המצויר או הפרק עם הבובות, או הפרק בטירה של פירס, הם היו מעולים כתמיד. ולא נשכח את הפרק האדיר שכולו היתה פארודיה על גלי- מזמן לא צחקתי ככה בקול רם מסדרה.
בעונות הקודמות היו לנו זומבים, פיינטבול, פיינטבול כפול (תוך מחווה למערבונים ולמלחמת הכוכבים), פרקי חג המולד, פרודיה על "החבר'ה הטובים", ועוד ועוד. בעונות 3-4 קיבלנו פרקי חד מולד והאלווין (הטירה), פרק פיינטבול עם טוויסט ציר הזמן האפל, פרק מצויר, פרק גלי, פרק בובות, פרק זירת הפשע, פרק קומיק-קון, וכן הלאה.
תמיד כשמתחילים לצפות בפרק של קומיוניטי לא יודעים למה לצפות, או איך הפרק ייגמר.

4. ההמשכיות העלילתית

נכון, זה קיים בהרבה סדרות קומיות, אבל בהרבה לא. כאן הסדרה מתפתחת, הדמויות מתעגלות, קורמות עור וגידים, מקבלות אישיות. ג'ף לומד להרגיש, עאבד לומד על אנשים, טרוי משלים עם הלימודים בבית הספר לתיקוני מזגנים, פירס מאבד את אביו ומקבל החלטות עסקיות בעצמו..
לא סתם דמויות פשוטות וחד גוניות. ממש ניתן להרגיש את השינוי, וזה כיף ומספק, ויוצר תחושה שהסדרה יודעת לאן היא הולכת.

5. ציר הזמן האפל

אי שם בעונה 3, ג'ף הטיל קוביה כדי להחליט מי ייצא להביא את הפיצה מהשליח. מה שהוא לא ידע, הוא שהוא יוצר בכך 6 צירי זמן אחרים, כאשר בכל אחד מהם קורה משהו אחר, ואחד מהם הוא האפל ביותר- פירס מת (האמנם?), ג'ף מאבד יד, טרוי מאבד את קולו, ושירלי נופלת לטיפה המרה. החל מאותו רגע, בעיקר בהשראתו של עאבד, ברגעים הקשים, הוא תוהה מה קורה בציר הזמן האפל. שלא לדבר על הניסיונות של אנשי ציר הזמן האפל להשתלט על שלנו.
לדעתי הרבה מהסיבות לעלילה הזו קשורות להתמכרות של עאבד ל"מפקח ספייסטיים" מתחילת עונה 3, סדרה שכולה מחווה ופרודיה לדוקטור הו (על אדם הנוסע בחלל ובזמן עם מלווה), שאף הפכה לסדרת יוטיוב בפני עצמה ע"י השחקן שגילם את המפקח בקומיונטי.
מדי פעם, ביומיום, בא לי להכין לעצמי זקן צרפתי שחור מקרטון, להדביק על הסנטר, ולעשות את מה שהייתי עושה בציר הזמן האפל.

6. כי זה מצחיק ומעניין

כן, אמרתי את זה. קומיוניטי ממשיכה להצחיק ולעניין אותי ואני בטוח שתמשיך לעניין ולהצחיק אותי גם בעונות הבאות (או לפחות, 6 עונות וסרט).

אז כן, לפעמים מרוב פרקי ספיישל לא רואים את היער. וכן, קשה לתת מספיק זמן מסך לכולם כשיש כל כך הרבה דמויות קבועות. וכן, לפעמים חלק מהדמויות שוקעות יותר מדי בסטריאוטיפ של עצמן. אבל היי- ההנאה היא מה שחשוב. וכל עוד לשחקנים כיף, גם לנו כיף.

ליאור

נערת הסופלה (ספיישל חג המולד 2012 Doctor Who)

אחרי 3 חודשים של המתנה, סוף סוף, ספיישל חג המולד, עם כמה הפתעות, שאמנם ידענו את חלקם במהלך החודשים האחרונים, אבל הפרק עדיין היה מסע מטריף ומושלג, עם הדוקטור ועם קלרה אוסווין אוסוולד.

בקצרה: אהבתי מאוד את הפרק.

בהרחבה: איזה כיף לראות את מאט סמית'. גם כאשר הוא משחק בתור דוקטור שלא אכפת לו מהעולם, כזה שחי על ענן וקורא ספרים, ומדי פעם משוטט למטה בבריטניה של המאה הקודמת, הוא עדיין מחורפן כמו שאנחנו אוהבים אותו. וכמובן שהוא שומר על קשר עם 3 מהדמויות היותר כיפיות ומצחיקות של התקופה הנוכחית של דוקטור הו:

מאדאם ואסטרה, אשה-לטאה (סילוריאנית), מהגזע שמתגורר בכדור הארץ עוד משחר האנושות.
ג'ני פלין, העוזרת האישית של ואסטרה, וכמובן, הן נשואות באושר, וגאות ביותר ביחסים ביניהן.
סטראקס, לוחם סונטארי שמת בקרב בפרק "מירוץ השדים", אבל הוחזר לתחייה על ידי מישהו לא ידוע. הוא מתפקד בתור המשרת שלהן, ומזגזג בין משפטים אנושיים למשפטים של הרג ורצח המוני מצחיקים ביותר (בד"כ עם רימונים).


את שלושתם כמובן ראינו ב"מירוץ השדים" בשנה שעברה, ואיזה כיף היה להפגוש בהם שוב. מסתבר שזהו הזמן בו הם פועלים, והם זימנו את הדוקטור כדי לחקור את השלג הבעייתי. הדוקטור, שפרש לאחר האובדן של איימי ורורי, מסרב לעשות דבר.
קלרה נתקלת בדוקטור, שעוזר לה להתגבר על מספר אנשי שלג מרושעים, ומכאן מתחיל המירוץ הקבוע של המלווה אחרי הדוקטור, עד לשכנוע. וכאן המירוץ היה מקורי ביותר. היא הצליחה לעקוב אחריו לענן, אבל ברחה, ולמחרת באה לקרוא לו מלמטה. ג'ני לקחה אותה משם לואסטרה.
אהבתי את הראיון של ואסטרה עם קלרה, כאשר לקלרה מותר להשתמש רק בתשובות של מילה אחת בלבד. והיא פגעה במילה הרגישה ביותר לדוקטור: פונד (אגם). האגם הקפוא מחוץ לבית בו היא אומנת.

אהבתי גם את החקירה של הדוקטור בתור שרלוק הולמס, שם הוא הבין ש"התבונה" מנסים להשתלט על כדור הארץ בצורת אנשי שלג, ולהשמיד את כל בני האדם. (התבונה הוצגו לראשונה בשנת 67', גם אז יחד עם אנשי שלג). כדי להשתלט, הם זקוקים לגורם מקשר של דנ"א אנושי עם פתיתי השלג: האומנת הקודמת של אותו בית בו קלרה עובדת, אשר טבעה באגם. במשך שנים התבונה נעזרו בד"ר סימיון אשר סייע להם, מאז ילדותו.


הדוקטור לא לגמרי מסכים להיכנס לבית לעזור לקלרה, אבל מזל שהוא נכנס, כאשר האומנת הקודמת חוזרת בהתגלמות של אשת קרח מפחידה. קלרה והדוקטור מגנים על הילדים, כאשר ואסטרה והאחרים מצטרפים. תגובותיו של אב המשפחה מצחיקות (ומי אתה? הדוקטור: אני החבר של קלרה. היינו למעלה.. התנשקנו).
בינתיים, בחוץ, צבא של אנשי שלג, בראשותו של ד"ר סימיון הרשע, רוצים את אשת הקרח, הפתרון שלהם.
הדוקטור עולה לגג, וקלרה אחריו. הם נכנסים לטארדיס, וקלרה מציינת שהיא "קטנה יותר מבחוץ" (גאוני), וגם שואלת אם יש מטבח, כי היא אוהבת להכין סופלה (פה נדלקת לדוקטור נורה). הוא מציע לה את המפתח לחללית, בטענה שהוא "לעולם לא יודע מי, הוא רק יודע למה".

אבל הסצינה הכל כך מרגשת של תחילת המסע של המלווה החדשה הופכת גם לסופה. אשת הקרח מושכת את קלרה החוצה, ושתיהן נופלות אל האדמה מגובה רב. קלרה נהרגת, ומוחזרת לתחייה לזמן מה ע"י סטראקס.
ואסטרה מצטרפת לדוקטור כדי ללכת לטפל בתבונה ולהציל את כדור הארץ. הדוקטור מוחק את הזיכרון של דוקטור סימיון (אהבתי את התולעת), מפני שהתבונה השתמשו בו בתור טפיל והשתקפו דרכו. אבל משום מה זה לא מספיק, והם מצליחים להשתלט על גופו הריק. דמעותיה של קלרה, שהפכו לגשם מלוח, הצילו את המצב.
אבל למרות מחויבותו הגדולה של הדוקטור לקלרה, ולמרות ה"הסכם" שהוא כרת עם היקום, לפיו הוא יציל את כדור הארץ והיקום יציל את קלרה, היא לבסוף מתה.
לאחר הלוויה, הדוקטור רואה את שמה המלא על הקבר: קלרה אוסווין אוסוולד. נערת הסופלה. היא מתה כעת בפעם השנייה. הדוקטור לא ראה אותה בפעם הראשונה, עם הדאלקים (הפרק הראשון לעונה), אבל כעת כן. ולפני מותה היא חזרה על אותו מספט בדיוק: "רוץ, ילד חכם. וזכור".

ולנו נשאר לשאול: למה? ואיך זה יכול להיות? ואיך הדוקטור ימצא אותה?

אם הגעתם עד כאן, סימן שממש אהבתם את הפרק, כמוני.
אז למרבה המזל קיבלנו המשכיות לנושא אוסווין אוסוולד, ולשם שינוי, פרק פתיחה לא רגיל של מלווה חדשה. האם היא תהיה כמו קפטן ג'ק, וכמו רורי, ותמות בכל פעם? לדעתי לא. והלוואי שתמשיך להשתמש ב-2 המבטאים השונים. זה מקסים.
העיצוב הפנימי החדש של הטארדיס מושלם. יש שיאמרו שהיא "נקייה", יש שיאמרו שזו חזרה לעיצוב המסורתי יותר, אני פשוט אוהב את זה.
האם הדוקטור ינקה את הטארדיס מבחוץ בהמשך?
ולפי הפרומו לחצי השני של העונה, שיחל באפריל (עוד מלאאא זמן), נראה כל מיני יצורים חדשים, ערים עתידניות, סייברמנים, וקלרה אחת, חמודה, שכנראה מתאהבת בדוקטור (והדוקטור אולי גם מתאהב בה). אני במתח.