* כולל ספוילרים מינוריים לעלילה או לדמויות, בכל העונות
בחודש האחרון השלמתי ברצף את עונות 3-4 של קומיוניטי, מעט באיחור אמנם, אבל הזיקה הפנימית שיש בין שתי העונות האלה לא גרמה לי להצטער שראיתי אותן יחד, אלא רק שלא ראיתי אותן מיד כשהן שודרו. התחלתי לראות את הסדרה ממש כשהיא החלה להיות משודרת בארה"ב, אי שם בסתיו 2009. הרעיון של סדרה על קולג' קהילתי קרץ לי, ואף שלא הכרתי את השחקנים (לא, גם לא את צ'בי צ'ייס), התחלתי לראות פרק מדי שבוע, והתאהבתי. באופן קלישאתי אבל מאוד נכון, ניתן לומר שכאן, השלם עולה מעל ומעבר על סכום חלקיו. אסופת השחקנים הכל כך שונים אבל כל כך משלימים אחד את השני יצרה פה משהו שלא נראה בהרבה סדרות אחרות. בסיינפלד, ברור, גם בחברים. אני לא נאיבי לחשוב שגם קומיוניטי תחזיק 10 עונות (אם כי כולי תקווה), מקסימום 6 עונות וסרט. אבל הלינק שיש בין השחקנים לא ייעלם לעולם.
נוצרה אופנה שכזו, לבקר כל סדרה שמגיעה בערך לעונתה השנייה / שלישית, לפעמים אפילו לפני, על כך שאינה משתווה למה שהיתה בתחילה. חלק מהביקורות מוצדקות מאוד לטעמי, אבל חלקן משולל כל יסוד. אהבה לסדרה היא עניין מאוד סובייקטיבי, ואם השתעממתם מהסדרה ומהדמויות ועברתם הלאה לאיזו סדרת משטרה משוכפלת אחרת (עושה רושם שאלה יהיו פה לנצח- על כל אחת שמבוטלת צצות 15 אחרות), יופי לכם. אבל הניחו לסדרות שאנחנו אוהבים לאהוב.
למה אני אוהב את קומיוניטי?
1. המודעות העצמית
נכון, זה קטע היום, והרבה סדרות מאמצות את ז'אנר הקומדיות הקלילות יותר, המודעות לעצמן, השנונות. מקצתן: 2 Broke Girls, Happy Endings, How I Met Your Mother. אבל יש כאן משהו אחר. בקומיוניטי, הרבה בעזרת הדמות של עאבד, המודעות להיותה סדרה קומית עלתה רמה. אם זה הרמיזות על פרקי הספיישל, הבדיחות על היחסים בתוך הקבוצה, הצחוקים על העלילה, או כל בדיחה אחרת שמשקפת את דעת הכותבים על המציאות הטלוויזיונית- כל אלה מוברגים היטב לתוך העלילה, ומשמשים בסיס בלתי נדלה לבדיחות עבור הקאסט. באחד מהפרקים של עונה 4, עאבד וטרוי ממלאים משבצות בטבלה בכל פעם שמישהו מהקבוצה אומר משהו שאופייני לו, וככל שזה מעצבן את ג'ף, כך יותר ויותר משבצות מתמלאות. נושא צירי הזמן האפלים החל מפרק שכולו דן בהגמוניה הקבוצתית וכיצד מעשה של מישהו משפיע על כולם. עאבד אפילו חקר ומצא שכל הדמויות נפגשו לפחות פעם אחת בעבר, באחד הפרקים המעניינים של העונה.
וכן, כשעאבד אומר "ג'ף, אל תנסה להשתמש בהיגיון נגדי עכשיו, לא עד שהצלחנו להפוך את הפיינטבול למגניב שוב", זה הורג אותי במקום!
2. לא מושלמת, בדיוק כמו כולנו
בכל סדרה יש עליות, ויש ירידות. ב-4 עונות קשה לשמור על רמה אחידה של תוכן, וכן, עלולים להיות פרקי "בקבוק", בהם כל הדמויות יושבות יחד בחדר הלימוד, ומתווכחות על משהו במשך 20 דקות. אבל אם נתייחס לשיקול הכספי, פרקים כאלה חוסכים תקציב בשביל הפרקים המושקעים יותר, עם הזומבים, עם התחפושות, עם המסיבות האדירות.
ואם צ'אנג מעצבן אתכם, אל תדאגו, גם אותי. פירס וצ'אנג מגולמים ע"י שני שחקנים אדירים (צ'ייס והוותק שלו, ג'ונג הוכיח את כושר המשחק שלו החל מסוף עונה 3 כשהקים את האימפריה שלו, ובתור לוקה הזיכרון בעונה 4), אבל לעיתים נראה שהם מוכנסים לעלילה בכוח רק כדי לשמר אותם בסדרה. הדמות של פירס כן התפתחה בעונה 3, עם מות אביו, אבל ברוב הפרקים הוא רק קצת יותר מניצב. הרבה בדיחות על היותו זקן ואיטי, ומעט מדי תוכן. לא נורא, יש לנו הרבה דמויות אחרות להתעסק בהם, כמו הדיקן, שהחל לאו דווקא כדמות ראשית בעונות 1-2, אבל הנוכחות שלו והמשחק המעולה קידמו אותו כדמות מפתח בסדרה, על שלל תכונותיו ומגרעותיו.
ג'ף החל כעורך דין חסר רגשות, אנני רואה רק ציונים, שירלי דתית מדי, ברטה נוהגת להיכשל במשימות שלה, עאבד לא תמיד מקושר למציאות, וטרוי לא דומיננטי מספיק. לכל אחת מדמויות המגרעת שלה, בדיוק כמו כולנו. ולכן אנחנו אוהבים אותם, ואת הסדרה.
ודמויות המשנה? ניל השמן, סטארבורנס שזייף את המוות שלו אחרי שהסתבך, טוד, שכולם מאשימים אותו בהכל תמיד, לאונרד הזקן המציק, ועוד, ועוד. כולם טיפוסים שתמיד נראה בקולג' קהילתי, וכולם לא מושלמים. מושלם.
3. פרקי הספיישל
גם כאן, המקטרגים יטענו שבעונות 3-4 היו פחות פרקי ספיישל. זה נכון, אבל משום ש-(א) כמעט חצי מעונה 3 ליוותה קו עלילה מסוים (ההשתלטות של צ'אנג וההשעיה של הקבוצה), עם פרקי ספיישל בניחוח אחר, ו-(ב) עונה 4 היתה קצרה מדי. אבל היכן שקיבלנו פרקי ספיישל, כמו הפרק המצויר או הפרק עם הבובות, או הפרק בטירה של פירס, הם היו מעולים כתמיד. ולא נשכח את הפרק האדיר שכולו היתה פארודיה על גלי- מזמן לא צחקתי ככה בקול רם מסדרה.
בעונות הקודמות היו לנו זומבים, פיינטבול, פיינטבול כפול (תוך מחווה למערבונים ולמלחמת הכוכבים), פרקי חג המולד, פרודיה על "החבר'ה הטובים", ועוד ועוד. בעונות 3-4 קיבלנו פרקי חד מולד והאלווין (הטירה), פרק פיינטבול עם טוויסט ציר הזמן האפל, פרק מצויר, פרק גלי, פרק בובות, פרק זירת הפשע, פרק קומיק-קון, וכן הלאה.
תמיד כשמתחילים לצפות בפרק של קומיוניטי לא יודעים למה לצפות, או איך הפרק ייגמר.
4. ההמשכיות העלילתית
נכון, זה קיים בהרבה סדרות קומיות, אבל בהרבה לא. כאן הסדרה מתפתחת, הדמויות מתעגלות, קורמות עור וגידים, מקבלות אישיות. ג'ף לומד להרגיש, עאבד לומד על אנשים, טרוי משלים עם הלימודים בבית הספר לתיקוני מזגנים, פירס מאבד את אביו ומקבל החלטות עסקיות בעצמו..
לא סתם דמויות פשוטות וחד גוניות. ממש ניתן להרגיש את השינוי, וזה כיף ומספק, ויוצר תחושה שהסדרה יודעת לאן היא הולכת.
5. ציר הזמן האפל
אי שם בעונה 3, ג'ף הטיל קוביה כדי להחליט מי ייצא להביא את הפיצה מהשליח. מה שהוא לא ידע, הוא שהוא יוצר בכך 6 צירי זמן אחרים, כאשר בכל אחד מהם קורה משהו אחר, ואחד מהם הוא האפל ביותר- פירס מת (האמנם?), ג'ף מאבד יד, טרוי מאבד את קולו, ושירלי נופלת לטיפה המרה. החל מאותו רגע, בעיקר בהשראתו של עאבד, ברגעים הקשים, הוא תוהה מה קורה בציר הזמן האפל. שלא לדבר על הניסיונות של אנשי ציר הזמן האפל להשתלט על שלנו.
לדעתי הרבה מהסיבות לעלילה הזו קשורות להתמכרות של עאבד ל"מפקח ספייסטיים" מתחילת עונה 3, סדרה שכולה מחווה ופרודיה לדוקטור הו (על אדם הנוסע בחלל ובזמן עם מלווה), שאף הפכה לסדרת יוטיוב בפני עצמה ע"י השחקן שגילם את המפקח בקומיונטי.
מדי פעם, ביומיום, בא לי להכין לעצמי זקן צרפתי שחור מקרטון, להדביק על הסנטר, ולעשות את מה שהייתי עושה בציר הזמן האפל.
6. כי זה מצחיק ומעניין
כן, אמרתי את זה. קומיוניטי ממשיכה להצחיק ולעניין אותי ואני בטוח שתמשיך לעניין ולהצחיק אותי גם בעונות הבאות (או לפחות, 6 עונות וסרט).
אז כן, לפעמים מרוב פרקי ספיישל לא רואים את היער. וכן, קשה לתת מספיק זמן מסך לכולם כשיש כל כך הרבה דמויות קבועות. וכן, לפעמים חלק מהדמויות שוקעות יותר מדי בסטריאוטיפ של עצמן. אבל היי- ההנאה היא מה שחשוב. וכל עוד לשחקנים כיף, גם לנו כיף.
ליאור
בחודש האחרון השלמתי ברצף את עונות 3-4 של קומיוניטי, מעט באיחור אמנם, אבל הזיקה הפנימית שיש בין שתי העונות האלה לא גרמה לי להצטער שראיתי אותן יחד, אלא רק שלא ראיתי אותן מיד כשהן שודרו. התחלתי לראות את הסדרה ממש כשהיא החלה להיות משודרת בארה"ב, אי שם בסתיו 2009. הרעיון של סדרה על קולג' קהילתי קרץ לי, ואף שלא הכרתי את השחקנים (לא, גם לא את צ'בי צ'ייס), התחלתי לראות פרק מדי שבוע, והתאהבתי. באופן קלישאתי אבל מאוד נכון, ניתן לומר שכאן, השלם עולה מעל ומעבר על סכום חלקיו. אסופת השחקנים הכל כך שונים אבל כל כך משלימים אחד את השני יצרה פה משהו שלא נראה בהרבה סדרות אחרות. בסיינפלד, ברור, גם בחברים. אני לא נאיבי לחשוב שגם קומיוניטי תחזיק 10 עונות (אם כי כולי תקווה), מקסימום 6 עונות וסרט. אבל הלינק שיש בין השחקנים לא ייעלם לעולם.
נוצרה אופנה שכזו, לבקר כל סדרה שמגיעה בערך לעונתה השנייה / שלישית, לפעמים אפילו לפני, על כך שאינה משתווה למה שהיתה בתחילה. חלק מהביקורות מוצדקות מאוד לטעמי, אבל חלקן משולל כל יסוד. אהבה לסדרה היא עניין מאוד סובייקטיבי, ואם השתעממתם מהסדרה ומהדמויות ועברתם הלאה לאיזו סדרת משטרה משוכפלת אחרת (עושה רושם שאלה יהיו פה לנצח- על כל אחת שמבוטלת צצות 15 אחרות), יופי לכם. אבל הניחו לסדרות שאנחנו אוהבים לאהוב.
למה אני אוהב את קומיוניטי?
נכון, זה קטע היום, והרבה סדרות מאמצות את ז'אנר הקומדיות הקלילות יותר, המודעות לעצמן, השנונות. מקצתן: 2 Broke Girls, Happy Endings, How I Met Your Mother. אבל יש כאן משהו אחר. בקומיוניטי, הרבה בעזרת הדמות של עאבד, המודעות להיותה סדרה קומית עלתה רמה. אם זה הרמיזות על פרקי הספיישל, הבדיחות על היחסים בתוך הקבוצה, הצחוקים על העלילה, או כל בדיחה אחרת שמשקפת את דעת הכותבים על המציאות הטלוויזיונית- כל אלה מוברגים היטב לתוך העלילה, ומשמשים בסיס בלתי נדלה לבדיחות עבור הקאסט. באחד מהפרקים של עונה 4, עאבד וטרוי ממלאים משבצות בטבלה בכל פעם שמישהו מהקבוצה אומר משהו שאופייני לו, וככל שזה מעצבן את ג'ף, כך יותר ויותר משבצות מתמלאות. נושא צירי הזמן האפלים החל מפרק שכולו דן בהגמוניה הקבוצתית וכיצד מעשה של מישהו משפיע על כולם. עאבד אפילו חקר ומצא שכל הדמויות נפגשו לפחות פעם אחת בעבר, באחד הפרקים המעניינים של העונה.
וכן, כשעאבד אומר "ג'ף, אל תנסה להשתמש בהיגיון נגדי עכשיו, לא עד שהצלחנו להפוך את הפיינטבול למגניב שוב", זה הורג אותי במקום!
בכל סדרה יש עליות, ויש ירידות. ב-4 עונות קשה לשמור על רמה אחידה של תוכן, וכן, עלולים להיות פרקי "בקבוק", בהם כל הדמויות יושבות יחד בחדר הלימוד, ומתווכחות על משהו במשך 20 דקות. אבל אם נתייחס לשיקול הכספי, פרקים כאלה חוסכים תקציב בשביל הפרקים המושקעים יותר, עם הזומבים, עם התחפושות, עם המסיבות האדירות.
ואם צ'אנג מעצבן אתכם, אל תדאגו, גם אותי. פירס וצ'אנג מגולמים ע"י שני שחקנים אדירים (צ'ייס והוותק שלו, ג'ונג הוכיח את כושר המשחק שלו החל מסוף עונה 3 כשהקים את האימפריה שלו, ובתור לוקה הזיכרון בעונה 4), אבל לעיתים נראה שהם מוכנסים לעלילה בכוח רק כדי לשמר אותם בסדרה. הדמות של פירס כן התפתחה בעונה 3, עם מות אביו, אבל ברוב הפרקים הוא רק קצת יותר מניצב. הרבה בדיחות על היותו זקן ואיטי, ומעט מדי תוכן. לא נורא, יש לנו הרבה דמויות אחרות להתעסק בהם, כמו הדיקן, שהחל לאו דווקא כדמות ראשית בעונות 1-2, אבל הנוכחות שלו והמשחק המעולה קידמו אותו כדמות מפתח בסדרה, על שלל תכונותיו ומגרעותיו.
ג'ף החל כעורך דין חסר רגשות, אנני רואה רק ציונים, שירלי דתית מדי, ברטה נוהגת להיכשל במשימות שלה, עאבד לא תמיד מקושר למציאות, וטרוי לא דומיננטי מספיק. לכל אחת מדמויות המגרעת שלה, בדיוק כמו כולנו. ולכן אנחנו אוהבים אותם, ואת הסדרה.
ודמויות המשנה? ניל השמן, סטארבורנס שזייף את המוות שלו אחרי שהסתבך, טוד, שכולם מאשימים אותו בהכל תמיד, לאונרד הזקן המציק, ועוד, ועוד. כולם טיפוסים שתמיד נראה בקולג' קהילתי, וכולם לא מושלמים. מושלם.
גם כאן, המקטרגים יטענו שבעונות 3-4 היו פחות פרקי ספיישל. זה נכון, אבל משום ש-(א) כמעט חצי מעונה 3 ליוותה קו עלילה מסוים (ההשתלטות של צ'אנג וההשעיה של הקבוצה), עם פרקי ספיישל בניחוח אחר, ו-(ב) עונה 4 היתה קצרה מדי. אבל היכן שקיבלנו פרקי ספיישל, כמו הפרק המצויר או הפרק עם הבובות, או הפרק בטירה של פירס, הם היו מעולים כתמיד. ולא נשכח את הפרק האדיר שכולו היתה פארודיה על גלי- מזמן לא צחקתי ככה בקול רם מסדרה.
בעונות הקודמות היו לנו זומבים, פיינטבול, פיינטבול כפול (תוך מחווה למערבונים ולמלחמת הכוכבים), פרקי חג המולד, פרודיה על "החבר'ה הטובים", ועוד ועוד. בעונות 3-4 קיבלנו פרקי חד מולד והאלווין (הטירה), פרק פיינטבול עם טוויסט ציר הזמן האפל, פרק מצויר, פרק גלי, פרק בובות, פרק זירת הפשע, פרק קומיק-קון, וכן הלאה.
תמיד כשמתחילים לצפות בפרק של קומיוניטי לא יודעים למה לצפות, או איך הפרק ייגמר.
4. ההמשכיות העלילתית
נכון, זה קיים בהרבה סדרות קומיות, אבל בהרבה לא. כאן הסדרה מתפתחת, הדמויות מתעגלות, קורמות עור וגידים, מקבלות אישיות. ג'ף לומד להרגיש, עאבד לומד על אנשים, טרוי משלים עם הלימודים בבית הספר לתיקוני מזגנים, פירס מאבד את אביו ומקבל החלטות עסקיות בעצמו..
לא סתם דמויות פשוטות וחד גוניות. ממש ניתן להרגיש את השינוי, וזה כיף ומספק, ויוצר תחושה שהסדרה יודעת לאן היא הולכת.
אי שם בעונה 3, ג'ף הטיל קוביה כדי להחליט מי ייצא להביא את הפיצה מהשליח. מה שהוא לא ידע, הוא שהוא יוצר בכך 6 צירי זמן אחרים, כאשר בכל אחד מהם קורה משהו אחר, ואחד מהם הוא האפל ביותר- פירס מת (האמנם?), ג'ף מאבד יד, טרוי מאבד את קולו, ושירלי נופלת לטיפה המרה. החל מאותו רגע, בעיקר בהשראתו של עאבד, ברגעים הקשים, הוא תוהה מה קורה בציר הזמן האפל. שלא לדבר על הניסיונות של אנשי ציר הזמן האפל להשתלט על שלנו.
לדעתי הרבה מהסיבות לעלילה הזו קשורות להתמכרות של עאבד ל"מפקח ספייסטיים" מתחילת עונה 3, סדרה שכולה מחווה ופרודיה לדוקטור הו (על אדם הנוסע בחלל ובזמן עם מלווה), שאף הפכה לסדרת יוטיוב בפני עצמה ע"י השחקן שגילם את המפקח בקומיונטי.
מדי פעם, ביומיום, בא לי להכין לעצמי זקן צרפתי שחור מקרטון, להדביק על הסנטר, ולעשות את מה שהייתי עושה בציר הזמן האפל.
6. כי זה מצחיק ומעניין
כן, אמרתי את זה. קומיוניטי ממשיכה להצחיק ולעניין אותי ואני בטוח שתמשיך לעניין ולהצחיק אותי גם בעונות הבאות (או לפחות, 6 עונות וסרט).
אז כן, לפעמים מרוב פרקי ספיישל לא רואים את היער. וכן, קשה לתת מספיק זמן מסך לכולם כשיש כל כך הרבה דמויות קבועות. וכן, לפעמים חלק מהדמויות שוקעות יותר מדי בסטריאוטיפ של עצמן. אבל היי- ההנאה היא מה שחשוב. וכל עוד לשחקנים כיף, גם לנו כיף.
ליאור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה