מדע בדיוני אמיתי (Falling Skies 3x01-02)

עברנו כברת דרך ארוכה מאז העונה הראשונה של שמיים נופלים. אני זוכר שניגשתי לצפות בפרק הראשון בחשש מסוים, כאשר סיפור העלילה ניגן לי מאוד מוכר על "מלחמת העולמות"- חייזרים פלשו לכדור הארץ, ובני אדם מורדים מנסים להילחם בהם. אבל מהר מאוד הסתבר לי שהסיפור פה הרבה יותר מקורי, הרבה יותר עמוק, ופחות מפחיד מ"מלחמת העולמות" (כן, אמרתי את זה. מלחמת העולמות הפחיד אותי).

אז בעונה הראשונה עקבנו אחרי היחידה השנייה בעודה מנסה להילחם בחייזרים, אבל בעיקר מנסה לברוח מאימת החלליות והרחפנים, בלי יותר מדי תקווה. הבעיה העיקרית בעונה הראשונה, שנלמדה והניבה מקסימום לקחים בעונה השנייה, היתה שהצוות לא הבין שמדובר באמת בסדרת מדע בדיוני. ואז קיבלנו הרבה יותר מדי פרקי דרמה משפחתיים, מאשר אקשן לחימה וחייזרים. בפרק האחרון הסדרה התעשתה, והרווחנו פי אלף מהעובדה שהיא חודשה לעונה שנייה, שם כולם הטמיעו את העובדה שזה מדע בדיוני. באחד מהפרקים, כאשר היחידה השנייה התמקמה בבית החולים, והחייזרים תקפו מהכניסה מלמעלה, ובמקביל שלחו עכבישים-חייזרים-חרקים שיסתננו לבניין למלטה, והאקשן לא פסק לרגע, אז הרגשתי באמת בבית. הימים הטובים של סטארגייט. עיקר העונה השנייה עסק בתקווה למצוא עיר מתפקדת ואמיתית בצ'ארלסטון, אחרי יותר משנה של לחימה בלתי פוסקת בחייזרים. היחידה השנייה רצתה לנוח קצת.

העונה השנייה הסתיימה, כזכור, עם נחיתה של מספר חלליות, בהם חייזרים מרתיעים למראה מצד אחד, אבל בעלי עיניים רחמניות, מצד שני. במשך חודשים ארוכים מספור תהינו האם הם אויבים (מה שלא ישאיר עוד שום תקווה לסדרה), או בעלי ברית (מה שהיה צפוי, בכ"ז). ואכן, הפרט הזה נחשף עוד בטרם עליית העונה החדשה.
בדילוג אופנתי של 7 חודשים, מאוד נועז לטעמי, התחלנו את העונה החדשה. אמנם מאוד רציתי לראות איך הם מתמודדים עם הנחיתה של החייזרים, מהן התגובות של התושבים, האם לשתף פעולה או לא, אבל מצד שני, מאוד מד"בי מבחינתם לוותר על זה ולהמשיך ישר לאקשן. 12 נק' ממני על הצעד הזה.

אז טום מייסון הוא עכשיו הנשיא של צ'ארלסטון, או בעצם של ארה"ב החדשה. הצבא כפוף אליו, החייזרים החדשים, שנקראים Volm, הקימו לעצמם מתקן מאובטח בקרבת מקום, והרחפנים המורדים (עם צבעי פנים מגניבים) חונים בקרבת מקום אחרת. ד"ר אן גלס לפני לידה, והאל הוא אכן הגירסה המרושעת של עצמו, כמו שחזינו שיקרה כאשר התולעת-גשוש נכנסה לו לעין.

אני כמובן לא אסכם את הפרק, אלא אדון בנושאים העיקריים שעלו בו מבחינתי.
ראשית, מצב העניינים בצ'ארלסטון נראה מעולה. מסתבר שהוולם התקינו איזו מערכת הגנה שם, כך שה-Espheni (האויבים) לא יכולים לתקוף בקלות, והעיר משגשגת. פופ הקים את החלק האפל של העיר, עם הפאבים וההימורים (ומה הוא חושב שהוא ימצא במקסיקו?), וטום מנהל את העניינים מהשטח ולא מהמשרד. פרופ' מנצ'סטר עדיין בשטח, כבר לא נשיא, אבל אוהב להשתתף בועדות. אני בעד.

כאשר פעולת חילוץ שגרתית של ילדים מאוכפים הופכת למלכודת, וברגע האחרון טום וקוצ'יז (נציג הוולם) מגיעים ומחלצים את האנשים מזעמם של המכניים החדשים והמשודרגים, מסתבר שישנו מרגל בעיר.
זה היה הזרז העיקרי לכל מה שהתרחש אחר כך. מנצ'סטר נרצח ע"י המרגל, ואיננו יודעים את זהותו עד לנקודה זו. בן ושותפתו מזהים שהאשפני מכינים צבא שלם לפלישה אפשרית לצ'ארלסטון, והתכנית המתגבשת היא לנטרל להם את תחנת הכוח הגרעינית המספקת להם חשמל.
כדי למנוע מהמרגל לקלקל גם את המשימה הזו, טום וקולונל וויבר (ברכות על הקידום) ממדרים את המשימה משמעותית, ובעזרת איש החשמל האגורופובי מצליחים בסופו של דבר לפגוע קשות באספקת החשמל של האשפני.
אבל גם לאשפני יש תגובה מתאימה: הם הולכים לגייס את כל המשאבים שלהם כדי לתקוף את צ'ארלסטון. במקביל, קרן ממונה ל-Overlord האחראי באזור, במקום ראש-הדג שנהרג בעונה הקודמת. לא נראה יותר את ראשי הדג החצי שקופים המעיקים? פחות אפקטים של מחשב בתחום הזה? אני לא הכי מרוצה מזה, אבל אם אנחנו רואים את התקציב במקומות אחרים, זה בסדר.

סיפור נוסף הוא אן. ראשית, שמחתי לגלות שגם היא מופקדת על טכנולוגיה חייזרית, מכונה שהוולם לימדו אותה להשתמש בה, ומאפשרת להסיר מהילדים את הרתמה ללא נזקים. מהר מאוד היא יולדת, אבל משהו מוזר בתינוקת. יש לה מודעות, והיא מביטה באן מספר פעמים במבט מחורר. זה דומה קצת לסיפור בסטארגייט עם הבת של ואלה (עונות 9-10) שגדלה במהירות והפכה לשגרירה של האוריי, אבל נראה שזה יתפתח בכיוון אחר, וטוב שכך.
הוולם גם שידרגו נשקים של כדור הארץ, כך שהם מסוגלים להסב נזקים קטלניים למכנים. אדיר! אבל גם המרגל משתמש בכזה, וזו בעיה.
כמובן שיש בעיה של אמון בקוצ'יז. אבל אני בינתיים אוהב את הדמות שלו. הוא לא מדבר יותר מדי, אבל האנגלית שלו מעולה, והוא מנסה ללמוד את הנימוסים של בני האדם, תוך שהוא מלמד אותם איך צריך לנהוג במציאות של פלישה חייזרית כובשת.
אבל מה יהיה לאחר שהמלחמה תסתיים? האם הוולם הם באמת רק שגרירים של רצון טוב, או שבתור לוחמי צלב יש גם להם מטרה סופית? כמובן ישנו גם המתקן שהם בונים מתחת לקרקע, וכרגע גם טום ו-וויבר יודעים עליו. מה זה? נשק? פורטל? אומייגד זה מעניין!
האל נשלט ע"י קרן, זה ברור, אבל האם הוא המרגל? לדעתי לא. פסיכולוגית היא מאמין שהוא משותק, אבל בלילות הוא הולך לשכב איתה ביער, עד שמגי עלתה עליו. מה קרן מנסה להשיג? האם אלה באמת רק התשוקות שלה מעברה בתור בנאדם?

סביר שיש הרבה דברים שהיו בפרק ושכחתי לכתוב עליהם, אבל אני שוב אחזור ואציין שאני מאוד אהבתי את פרק הפתיחה הכפול. הסדרה במקום הנכון, וכמו שזה נראה, היא ממשיכה ככה לתוך העונה. במציאות טלוויזיונית של המון ריאליטי ודרמה, ומעט מד"ב שאינו באמת מד"ב, Falling Skies היא ממתק רצוי ביותר. עונה רביעית FTW!

עד הפרק הבא,
ליאור

סערת קסטמיר

בעולם בו שר האוצר מתנהל באופן כמעט ובלעדי באמצעות הפייסבוק, צמד המילים "סערה ברשת" או "הרשת סוערת" הפכו לשגורות כל כך, עד כי לא תמיד ניתן להבחין מתי מדובר בסערה אמיתית ומתי מדובר בסערה בתוך כוס תה וירטואלית. דבר אחד בטוח, בימים האחרונים אכן התחוללה ברשת סערה. ולא סתם סערה, הוריקן. האחריות, במקרה זה, מוטלת על הפרק התשיעי בעונה השלישית של משחקי הכס. מבול התגובות בפייסבוק, הציוצים בטוויטר, הסרטונים ביוטיוב, הטוקבקים, הממים ומה לא, מילאו כל חלקה טובה בסייבר. ניתן להניח כי סדרת טלוויזיה אף פעם לא יצרה שיח ותגובות בהיקף שכזה, לא באינטרנט ולא מחוצה לו. אפשר כמובן לטעון כי מדובר בפועל יוצא של ההתפתחות הטכנולוגית והפלטפורמות הווירטואליות הרבות הנפוצות כיום, אך אין שום ספק בדבר היותה של משחקי הכס אחת הסדרות המדוברות ביותר אי פעם. אז מה בעצם הופך אותה לכזאת?

נתחיל דווקא בנקודות החולשה שלה. כנראה שמשחקי הכס היא לא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר אי פעם. ניתן למצוא לא מעט סדרות אחרות בהן המשחק טוב יותר, הדיאלוגים מושחזים יותר, התסריט אמין יותר והדמויות מלאות או מעניינות יותר. עם זאת, חשוב לזכור כי היוצרים של הסדרה עשו את המיטב עם הכלים שניתנו להם. בספרים, הנעים (בשפת המקור) בין 900 ל-1200 עמודים, ג'ורג' ר. ר. מרטין, הסופר, יכול לפתח את העלילה, להפליג עם התיאורים ולשחק עם הדמויות כאוות נפשו. בסדרת הטלוויזיה, בה כל עונה מכילה בסך הכל עשרה פרקים הנמשכים כ-50 דקות כל אחד, המלאכה קשה הרבה יותר לביצוע. מצד שני, גם הצופה הממוצע, זה שסך הכל רוצה להתרפק על בידור פשוט לאחר יום עבודה ולא מעוניין לסור לאחר כל פרק לוויקיפדיה על מנת לבדוק את עץ משפחת סטארק, לא ימצא בה את הנחמה שלו. גם אם הסדרה "פשוטה" יותר מהספרים, היא עדיין מציגה אינספור דמויות, קווי עלילה מפותלים ותפאורה עמוסה לעייפה. ואם בתפאורה עסקינן, הרי שזו כנראה הנקודה החזקה ביותר שלה. העושר הויזואלי, הדיוק בפרטים הקטנים ביותר, הלוקיישנים המרהיבים והאפקטים הטכנולוגיים, מציבים את הסדרה בחזית היצירה הטלוויזיונית העכשווית. ההשקעה הניבטת כמעט מכל פריים טרם נראתה על גבי המסך הקטן. כמובן שזו לא יכולה להיות הסיבה היחידה לעניין ולבאז סביב הסדרה. אז מה בכל זאת יכול להסביר אותם?

לטעמי יש שתי סיבות עיקריות, הגם שאיננו נותנים עליהן את הדעת, בגינן משחקי הכס היא מה שהיא. הראשונה נעוצה בעובדה שהעלילה מאוד לא לינארית. אני לא אפריז אם אומר שמרטין בעצמו לא יודע מה יקרה בשני הספרים האחרונים של הסדרה שטרם נכתבו. על אחת כמה וכמה הקוראים והצופים. הטוויסטים בעלילה מתרחשים על ימין ועל שמאל, אך בניגוד ליצירות אחרות, הם אינם מעיקים ולא מהווים את העיקר. יתרה מזאת, בדרך כלל הם באמת בלתי צפויים, אך מנגד הם גם אינם מופרכים לגמרי. כתוצאה מכך הצופים נותרים דרוכים במקומם, בציפייה להתפתחות העלילתית הבאה. על כך מעידים אחוזי הצפייה הגבוהים של הסדרה אשר ממשיכים לעלות מעונה לעונה. תשאלו את עצמכם כמה פעמים צפיתם בסרט או בסדרת טלוויזיה, קראתם ספר או ראיתם הצגה שלא ידעתם איך הם יגיעו לסיומם, אפילו ברמת הניחוש? אני מניח שיש יצירות אשר הפתיעו אתכם, אך קשה לי להאמין שמי מהן הותירה אתכם ללא שמץ של מושג באופן מוחלט. גם במקרה הזה ניתן לנחש כמובן, אך סביר להניח שהתוצאה הסופית תהיה שונה באופן מהותי ממה שהעליתם בדמיונכם.

הנקודה השנייה קשורה לטשטוש הגבולות בין טוב לרע בסדרה. בראש ובראשונה, הטוב המוחלט והרע המוחלט, בהם אנו רגילים לחזות ביצירות פופולריות אחרות, נעדרים כאן. אין דמות שהיא טובה באופן אבסולוטי, כפי שאין דמות שהיא רעה באופן אבסולוטי. נוסף על כן, מלחמת הכל בכל המתרחשת בעולם של משחקי הכס מונעת מהצופה הזדהות בלעדית עם מי מהצדדים. כמובן שקיימות דמויות טובות יותר וטובות פחות ובאופן טבעי הצופה מוצא דמות אחת או מספר דמויות איתן הוא מזדהה יותר, אך גם התנועה על הסקאלה הזאת הינה דינאמית. דמויות המוגדרות רעות יכולות לשנות לפתע את דרכיהן ולגלות תכונות חיוביות ואילו דמויות המוגדרות טובות יכולות להתגלות במערומיהן ולנהוג בצורה שלילית. הן אינן סטאטיות, ההתנהגות שלהן משתנה בהתאם לסיטואציות אליהן הן נקלעות ושאיתן הן צריכות להתמודד. במובן הזה לדעתי, משחקי הכס היא סדרה הרבה יותר ריאליסטית מסדרות אחרות המתרחשות בעולם הממשי בו אנו חיים. כפי שהעולם האמיתי חף ממוסר אובייקטיבי, כך הוא נעדר גם מהעולם הפיקטיבי של הסדרה. הטוב והרע קיימים, ואף במקרים רבים הם בולטים לעין, אך אין זה אומר שניתן להתאים אותם בפשטות לכל דמות או מעשה שהיא עושה, משל היו תווית. במקרים רבים הם נשזרים אחד בשני, משפיעים אחד על השני ובדומה לעולם האמיתי לא יכולים להתקיים אחד בלי השני. אנו מביטים בווסטרוז ורואים בו את העולם שלנו, עם כל הטוב והרע הנגזר ממנו.

יש בוודאי סיבות נוספות מדוע אנו, הצופים, נהנים (או סובלים, כל אחד ורגשותיו הוא) מלצפות בסדרה. סביר להניח שהסערה תשכח במהרה ותפנה את מקומה לנושאים אחרים המעסיקים כל אחד מאיתנו בחיי היום יום, אך אין ספק שהיא תתעורר מחדש, ביתר שאת, לקראת הפרק התשיעי, כמיטב המסורת עד כה, של העונה הבאה. החורף מגיע, והוא אף פעם לא היה חם עד כדי כך.